זיכרון - חשיבותו של זכרון - על כתיבת זכרונות אישיים

רק כשהייתי כבר "ילדה גדולה", שמעתי לראשונה את סיפור חייה של אמי והתחלתי להתעמק בביוגרפיה האישית שלה. רק אז יכולתי גם להבין, לקבל ו... אפילו לסלוח. התנהגותה, שנראתה בעיני מוזרה במהלך שנות חיי עד אותו יום, קיבלה באחת משמעות ברורה ומובנת הרבה יותר.

כבת דור שני לשואה, לא שמעתי מפי הורי סיפורי זכרונות על ילדותם ועל משפחתם. את סביי וסבתותיי הכרתי רק מהתמונות המצהיבות והבודדות שנותרו אילמות, כשהן מוצבות על השידה שבבית. לא העזתי לשאול דבר, כיוון שאפילו בחושים הראשוניים והבסיסיים, חושים של ילדה קטנה, חשתי שזה נושא שלא נוגעים בו.

בשנותיה הראשונות של המדינה, שהן גם שנות חיי הראשונות, התקבצו ועלו ארצה רבים מניצולי השואה, שהיו אודים מוצלים מאש, פשוטו כמשמעו ולא כביטוי מליצי. הם הצטרפו לבני הארץ ולוותיקיה וניסו להתערות בתוכם, אך הרגישו שונים מהם. עד מהרה חשו "העולים החדשים" ש"הצברים" אינם מבינים ללבם הפצוע והחבול של אלה שאך זה מקרוב באו. הם העדיפו לשתוק, להסתגר ולהתכנס בתוך עצמם, ללקק את הפצעים לבד, בחשיכה ובמסתור כמו שנוהגת חיה פצועה.

השתיקה שליוותה את קליטתם בארץ נבעה מסיבות שונות. חלקם לא רצו לזכור והעדיפו להדחיק זכרונות ולהתחיל בחיים חדשים מבלי להביט יותר אחורה אל עברם הקשה מנשוא. חלקם חשו שפשוט אין להם כאן אוזן קשבת. הותיקים לא גילו עניין ואפילו מרבית חבריהם ושותפיהם לטרגדיה הנוראה, לא רצו לגעת בעצבים החשופים והרגישים, בכאב שאין לו מרפא. היו שהעדיפו להשאיר מאחוריהם את הזכרונות ואיתם את כל סממני הגלות והגולה, כשלמרבית האירוניה, משפחתם, זו שהושמדה ונרצחה, הייתה חלק ממנה. הם השתדלו לסגל לעצמם במהירות האפשרית את דרך הלבוש, המנהגים וחיתוך הדיבור של ה"צברים" חדורי הביטחון והחוצפה, בניסיון למחוק ולטשטש את העבר.

השנים חלפו, משפחות חדשות נוצרו או שוקמו, נולדו ילדים, אבל הסיפורים לא סופרו. מאות אלפי סיפורים אישיים ואנושיים, נותרו נצורים ולכודים בלבבות מדממים. בני הדור השני לשואה עליו נמנים בני דורי, לא זכו להכיר את הסיפור המשפחתי שלהם וברוב המקרים גם לא רצו לשמוע. כן, גם אנחנו קלטנו בחושינו את המסר הכללי - מוטב לדבר עברית, לשיר שירי מולדת ולשמוע את סיפורי הגבורה של אנשי הפלמ"ח, ההגנה וצה"ל, אבל לא לשאול שאלות על העבר. קשר השתיקה נוצר מבלי שאיש תכנן או יזם אותו במכוון וההסכמה הגורפת לגבי הסודות הכמוסים, הותירה אותם סגורים וחתומים.

אבל הזמן לא עמד מלכת. השעון הביולוגי לא נעצר ודור השואה הלך והזדקן. רבים מבני אותו דור הלכו כבר לעולמם, נוטלים עימם את הסיפורים לנצח. רק בחלוף עשורים אחדים, לאלו שנותרו בחיים הייתה עדנה.

ילדיהם בגרו והקימו משפחות משלהם והנכדים, בני הדור השלישי, החלו לעסוק בשורשי המשפחה במסגרת בתי הספר, בעבודות שורשים, בהכנות לקראת טכסי יום הזכרון לשואה ולגבורה, בהתכוננות ליציאה לקראת "מצעד החיים" למחנות הריכוז והמוות בפולין. יותר ויותר טיולי משפחות באירופה, כללו גם "סטייה קטנה" לעיירה או לכפר הנידח שבו נולד סבא. שאלות החלו להישאל ולפתע, בדילוג על פני דור שלם, החלו גם להינתן תשובות. לאט לאט ובזהירות רבה הם הסכימו לגעת בכאב, להתמודד עם זכרונות קשים מהעבר. בדל סיפור פה, זיכרון מקוטע שם, החלו לצאת בהזדמנויות שונות כמו חלקים מפאזל מורכב.

זכרונות המועלים ומסופרים ממרחק רב של שנים, טבעם שיהיו מפוזרים מבחינת הרצף העלילתי והסדר הכרונולוגי שלהם. הם צפים ועולים באקראי על פי מיקומם במוחו ובלבו של המספר, על פי רוב בגלל אירוע כלשהו המתרחש בימינו ומזכיר אירוע דומה מהעבר, או בעקבות שאלה שנשאל על עניין מסוים, אולם הדברים אינם מגיעים על פי רוב לכדי סיפור מגובש, סדור ורציף.

לשם כך, כדאי להיעזר בסופרי צללים מקצועיים, שתפקידם לנהל שיחות עם המספר, לדלות ולשחזר יחד אתו את זכרונותיו. בידיו של סופר צללים מיומן, יש את הכלים לחדד את התמונות, להשלים ולמלא את רוב חלקי הפאזל המשפחתי החסרים. פעולה זו אינה כוללת רק שיחזור טכני של עובדות יבשות ושל אזכור אירועים כאלה ואחרים, אלה גם את העלאת האנקדוטות האישיות המרתקות, אשר צובעות את סיפור חייהם של המספרים בצבעים עזים ואותנטיים.

אני רואה חשיבות רבה מאוד בכך שלא נחמיץ את ההזדמנות האחרונה שלנו להנציח את סיפוריהם של בני משפחתנו, הקשורים קשר ישיר והדוק עם ההסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. בהקשר זה אי אפשר גם להתעלם מתופעת הכחשת השואה ההולכת ומתפשטת בעולם ואפשר שסיפורים אישיים אלו יהפכו בבוא היום לעדויות חשובות, שיעמדו בפני משפט ההיסטריה ויסייעו בהדיפת המלעיזים.

חשוב שגם הדורות הבאים, אלה שחיים כבר כיום וגם כאלה שעוד טרם נולדו, ידעו מנין באו ולאן פניהם מועדות, או כמו שאמר ברל כצלסון: "עם שאין לו עבר - אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו".

                                                                  עירית ורד - כותבת זכרונות
                                                                           ארת ביוגרפיות